מאיר וילנר

מאיר וילנר (בכתיב יידי: מייער ווילנער; נולד בשם בר קובנר) (23 באוקטובר 1918 – 5 ביוני 2003) היה פוליטיקאי ישראלי יליד ליטא, מחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת וממנהיגי התנועה הקומוניסטית הישראלית, במסגרת הסיעות מק"י, רק"ח וחד"ש.

נולד בשם בר קובנר בעיר וילנה שבליטא (העיר החליפה ידיים מספר פעמים בשנות חייו הראשונות, עד אשר נכללה לבסוף בתחומי הרפובליקה הפולנית השנייה). למד בגימנסיה העברית "תרבות" בווילנה והיה חבר תנועת "השומר הצעיר". היה ממנהיגי "השומר הצעיר" בעיר יחד עם בן דודו אבא קובנר ואסתר נוביק (לימים אסתר וילנסקה, אשתו וגרושתו). בזכרונותיו מספר וילנר כי זרעי הספק בציונות נבטו בו כאשר תנועת השומר הצעיר בה היה חבר סירבה לבקשתו של הירש גליק לסייע לו במאבק לקיצור יום העבודה שלו מ-14 שעות ל-8 ותמכה בעמדת אבא קובנר שטען כי "בגלות אין תנאים למאבק מעמדי או איגוד מקצועי של הפועל היהודי".

"תשובה זו הכזיבה אותנו מאוד. משהו התחיל להתערער אצלנו בנוגע לתנועה שהיינו חברים בה. אנו שאלנו את עצמנו: אם אנו רואים את עצמנו כתנועה סוציאליסטית, כיצד אנו יכולים לסרב לסייע אפילו לחבר שלנו בעניין פועלי אלמנטרי כזה?"

עלה לארץ ישראל בשנת 1938. למד באוניברסיטה העברית וארגן שם חוגים קומוניסטים בקרב הסטודנטים.

השם "מאיר" הוא שם מחתרת שקיבל טרם הייתה המפלגה הקומוניסטית של פלשׂתינה חוקית. שם המשפחה וילנר הוא לזכר יהודי וילנה שנרצחו בשואה.

ב-1940 התקבל כחבר המפלגה הקומוניסטית של פלשׂתינה, וב-1943 למזכיר המפלגה בסניף ירושלים. בשנים אלו התחדדה אצלו הדעה שהמפלגה הקומוניסטית היא מפלגה ערבית לאומית, ושיהודי יכול להיות חבר בה רק בתנאי שיכפיף את עצמו לצרכיה של הלאומיות הערבית. מ-1948 ואילך היה חבר הוועד המרכזי של מק"י. כיהן כסגן מזכיר מק"י, חבר הלשכה המדינית והמזכ"ל.

בחודש נובמבר 1945 השתתף וילנר בכנס הייסוד של הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי שהתקיים בלונדון, כנציגה של פק"פ. הוא השתתף בכנסים בינלאומיים ואזוריים של התנועה הקומוניסטית, וכן בוועידות של תנועות אחיות.

בשנת 1948 היה חבר מועצת העם, בין החותמים על מגילת העצמאות וחבר מועצת המדינה הזמנית.

בשנת 1949 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מק"י. במרץ 1950, בתגובה לביקורת שמתח שר החוץ משה שרת על ברית המועצות, כינה אותו וילנר "היטלריסט". וילנר גם הרבה להשוות את ארצות הברית ל"פאשיזם הגרמני", כלומר לגרמניה הנאצית.

בשנת 1956 חשף מאיר וילנר יחד עם תופיק טובי את מעשה הטבח בכפר קאסם, בזמן שהממשלה עשתה הכול כדי למנוע מהציבור בארץ ובעולם מלדעת על הטבח.

בשנת 1965 התרחש פילוג במפלגה הקומוניסטית על רקע התמיכה בברית המועצות, ביוזמתם של שמואל מיקוניס (מזכ"ל מק"י דאז) ומשה סנה (עורך היומון "קול העם"), אשר ייצגו את הפלג שהיה ביקורתי כלפי מדיניות ברית המועצות ביחס לישראל. השם מק"י נשאר בידי הפלג של קבוצת מיקוניס וסנה, משום שרוב חברי הכנסת של מק"י תמכו בפלג זה. מאיר וילנר ותופיק טובי הקימו את רק"ח הפרו-סובייטית, שאליה חברו רוב החברים הערבים ומיעוט של היהודים. באותה השנה נבחר וילנר לתפקיד מזכ"ל רק"ח.

מאיר וילנר דגל בעקביות באידאולוגיה הקומוניסטית המרקסיסטית-לניניסטית במשך כל חייו.

וילנר היה במשך שנים עורך ראשי ומו"ל של עיתוני המפלגה וכן של ביטאוניה הרעיוניים בתקופות שונות. הוא כתב מאמרים רבים, וכן הוציא חוברות ופרסומים במגוון רחב ביותר של נושאים.

ב-15 באוקטובר 1967 ברחוב הירקון בתל אביב דקר אברהם בן-משה, חבר תנועת החרות, את וילנר בגבו בסכין מטבח, על רקע התנגדותו למלחמת ששת הימים. הדוקר נעצר במקום ווילנר הובהל לבית החולים. בית המשפט מצא את בן-משה אשם בגרימת חבלה חמורה, וגזר עליו עונש קל יחסית של שנה וחצי מאסר, שהוחמרו בערעור לארבע שנות מאסר.

באוקטובר 1973, בעת דיון בכנסת בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, האשים וילנר את מדינת ישראל באחריות לפרוץ המלחמה בכך שסירבה לפנות את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בתגובה על כך, ניגשו אל הדוכן שני חברי הכנסת ממפלגת החרות, מתתיהו דרובלס ובן-ציון קשת, קרעו את נאומו והורידו אותו מעל הדוכן בכוח. ועדת הכנסת הביעה צער על התקרית ועל דבריו של וילנר.

בשנת 1976 היה למאיר וילנר חלק חשוב, ביחד עם תאופיק זיאד, בקבלת ההחלטה על קיום השביתה הכללית ב-30 במרץ באותה שנה, שהובילה ליום האדמה הראשון. לאחר הקמת חד"ש בשנת 1977, כיהן וילנר כיושב-ראש הראשון שלה.

בשנת 1978 הצביע וילנר בכנסת נגד אישור הסכמי קמפ דיוויד עם מצרים. ההתפתחות מוכיחה, כי הסכמי קמפ-דייוויד לא רק שלא קידמו את השלום הכולל, אלא אף הרחיקו אותו; לא רק שלא סילקו את סכנת המלחמה, אלא הגבירו אותה, בנותנם יד חופשית יותר למעשי תוקפנות נגד לבנון, נגד העם הפלשתינאי והלבנוני ונגד סוריה.

ב-8 ביוני 1982 הגיש מאיר וילנר בכנסת בשם סיעת חד"ש את הצעת האי-אמון נגד ממשלת בגין-שרון על שפתחה במלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני. נציגי חד"ש היו היחידים בכנסת שתמכו בהצעת האי-אמון.

ב-10 בינואר 1990 התפטר מהכנסת מתוקף הסכם רוטציה בחד"ש, לאחר כהונה בת כ-41 שנה כח"כ ב-12 כנסות שונות. וילנר 'מחזיק' במקום השביעי באורך כהונתו המצטברת בכנסת (אחרי שמעון פרס, תופיק טובי, אליעזר שוסטק, דוד לוי, יוסף בורג ומנחם בגין).

ב-5 ביוני 2003 נפטר מאיר וילנר, האחרון מבין חותמי מגילת העצמאות.

בנו, מיכה, פעיל בפורום הקומוניסטי הישראלי.

מקור: ויקיפדיה