חיים ילין

חיים ילין, מפקד "ארגון המאבק האנטי-פשיסטי" בגטו קובנה.

חיים ילין (בליטאית: Jelinas Chaimas;‏ ברוסית: Елин Хаим Лейзерович‏; 7 בנובמבר1912 – 1944) היה סופר ומפקד הארגון האנטי-פשיסטי בגטו קובנה, ליטא.

חיים ילין נולד בעיירה וילקי (Vilkija), (אז באימפריה הרוסית; כיום בליטא באזור המוניציפלי של העיר קובנה, 25 ק"מ צפון מערבית אליה). הוריו, לייזר (אליעזר) ילין ואסתר ריבל, היו מורים בבית הספר העברי שבעיירה, ששפת ההוראה בו הייתה עברית (דבר שנחשב בשנים ההן למפעל חלוצי ומתקדם, כך גם בביתו שפת הדיבור הייתה עברית.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי ליטא, לפי צו של רמטכ"ל צבא רוסיה מ-1915, לעורף הרוסי, והמשפחה טולטלה בדרכים עד אשר התמקמה בעיר וורונז' (רוסיה, כ-1,100 ק"מ מעיירתם בליטא). שם פקדו אותם מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה. בעקבותיהן שינה האב, אליעזר, את השקפותיו באורח ניכר, וכך גם את שמו, ובביתם נשמעה יותר ויותר שפת היידיש.

המשפחה שבה מרוסיה לליטא ב-1921, והשתקעה בקובנה. עם שובם, ייסד האב ספרייה יהודית-כללית בעיר, שפעלה ליד ה"קולטור-ליגע" (הליגה לתרבות). במרוצת השנים הייתה ה"ליגה", מטעמי חוק ורישוי, לחברת "ליבהאבער פון וויסן" (חובבי דעת). הספרייה, למעשה, הפכה מרכז תרבותי, יהודי מודרני (יידשאי), ושמה יצא את גבולות קובנה. היו קבועים בה חדר קריאה, מרכז למכירה ולהפצה, שבא במגע עם הוצאות הספרים היהודיות הגדולות בעולם, נערכו בה דיונים ופעילויות ספרותיות ענפות, והיא שמשה מקום מפגש לאמנים וסופרים.

חיים ילין, לפני המלחמה.

ועד "ארגון המאבק האנטי-פשיסטי" בגטו קובנה

חיים ילין התחנך וגדל בין הספרים, וזכה בפי חבריו לכינוי "הספר". בלימודיו, עבר תלאות מעט. בוורנוז' החל את לימודיו בשפה הרוסית, בקובנה עבר ליידיש, אך מכיוון שלא היו בבית ספרו ארבע הכיתות האחרונות, נכנס לגימנסיה הריאלית העברית, שם למד בעברית (עד 1932). נוסף לכך, לימודיו באוניברסיטה הליטאית בקובנה, בפקולטה לכלכלה, היו על טהרת הליטאית (1934–1938).

ככל הנראה היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני החלוצי" (נצ"ח). אחר כך התקרב לחוגי המפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית, ופעל לטובתה בימי לימודיו באוניברסיטה.

ילין החל בפרסום ביקורות תיאטרון על הופעותיהן של הלהקות היהודיות בקובנה. מכתיבה על נושאים אלה עבר בהדרגה לדיווחים ותיאורים של חיי הרחוב והשוק, העיירה והכפר, ובעיקר – על מצבו הקשה של הפועל. הוא היה מהחברים הפעילים ביותר של קבוצת הסופרים הצעירים השמאליים, וכן פעיל מאוד בארגונם של קבצים ספרותיים וערבי תרבות בנושאי ספרות מתקדמת, תיאטרון, מוזיקה ושירה. בין השאר השתתף ילין בקביעות ביומון היידישיסטי "פאלקסבלאט", ובירחון "שטראלן" שהופיע בהוצאת הקומוניסטים.

במסגרת פעילותו הספרותית-ציבורית, יצא ב-1937 לוועידת התרבות היהודית בפריז. בכנס זה הוקם האיגוד התרבותי-יידישיסטי "איקו"ף", וילין נמנה עם נציגיו בליטא.

ביוני 1940 ליטא סופחה לברית המועצות, כהמשך להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. תקופת הכיבוש הסובייטי הקצרה נראתה, בעיני היהודים הסוציאליסטים, כהזדמנות להגשמת אידיאל קומוניסטי. המשטר החדש העניק ליהודי ליטא שוויון זכויות, סיכויי תעסוקה והשכלה. יהודים רבים השתלבו במשטר בתפקידים שונים. בזמן זה שימש ילין כמשנה למנהל המשרד הממלכתי לפוליגרפיה, העוסק בכל ענייני הדפוס. ב-24 ביוני 1941 גרמניה הנאצית כבשה את קובנה. ילין ומשפחתו ניסו להימלט לתוככי ברית המועצות, אך נתפסו על ידי הגרמנים. הם שוטטו זמן מה בדרכים וביערות וסופו של דבר הגיעו חזרה לקובנה ונכנסו לגטו. שם, הסתתר ילין בשם הבדוי "קאדיסון" וגם הסווה את מראהו מחשש שיבואו לחפש אחריו בגלל תפקידו הבכיר בשלטון הסובייטי. עד אוקטובר 1941 הגרמנים ערכו מספר אקציות, בסופן נותרה פחות ממחצית הקהילה היהודית בקובנה, שמנתה קודם לכן כ-40,000 נפש.

ידוע על שלוש חבורות מחתרתיות-קומוניסטיות שהחלו לפעול בגטו בסתיו 1941. ילין נמנה עם ראשיה של אחת מהן, אשר עסקה בעיקר באיסוף ידיעות על החזיתות, הגשת סעד לוותיקי התנועה הקומוניסטית, וטיפול בילדיהם של קומוניסטים שנעדרו. כמו כן, ילין לקח על עצמו כבר מראשית הפעילות, את המשימה של יצירת הקשר עם גורמים מחוץ לגטו, ולמעשה עד מותו חיפש קשרים עם פרטיזנים ביערות מחוץ לגטו, במטרה לצרף לשורותיהם יהודים מהגטו.

בדצמבר 1941 התאחדו הקבוצות הקומוניסטיות השונות בגטו לכדי "הארגון הלוחם האנטי-פשיסטי". על אף שלחימה ומחתרת לא היו נושאים הקרובים לליבו של ילין – בשעתו, אף נפסל מלשרת בצבא הליטאי מפאת בריאותו, הוא התמנה למפקדו של הארגון. במעמד הקמתו, הוגדרה מטרות הארגון – "אין אנו מפקירים את הגטו, אך מטרתנו הראשית היא – מאבק גלוי בתוך שורות הפרטיזנים". ואכן, חברי הארגון ביצעו פעולות חבלה רבות ומגוונות, בעיקר באתרי העבודה אליהם נשלחו יהודים לעבודות כפייה (תחנת הרכבת, המנסרה וכו'), הם אגרו נשק וחומרי נפץ, הקימו תא של אנשי רפואה ועוד.

באביב 1942, כנראה, הוקם 'מצו"ק' (מרכז ציוני ויליאמפולה-קובנה), שריכז ותיאם את פעולתן של כל המחתרות הציוניות שפעלו בגיטו. הארגון פעל בקשר הדוק עם האלטסטנארט ובישיבותיו ישבו לעיתים היו"ר, ד"ר אלקס וסגנו, עו"ד גרפונקל. בקיץ 1943, התעוררה היוזמה לשיתוף פעולה בין המצו"ק לקומוניסטים, ובעקבותיה הוקם מטה משותף עבור כלל הפעילות המחתרתית.

בתחילת 1943, לאחר מאמצים רבים ליצירת קשרים, התחברו חברי ה"ארגון האנטי-פשיסטי" למחתרת הליטאית "איגוד למלחמה בפאשיזם בליטא", ובהובלת ילין, הוחלט על שיתוף פעולה הדוק. נעשו שני ניסיונות להקמת בסיס פרטיזנים ביערות בסביבת קובנה, אולם אלו נכשלו, דבר שמחד, הביא להתפוררותו של ה"איגוד" הליטאי, אך מאידך, תרם לניסיונו של ה"ארגון", והניע אותם לחיפוש קשרים נוספים. פעילות זו נמשכה לאורך ספטמבר – אוקטובר 1943, ובמהלכה יצאו שלוש קבוצות סיור ליעדים שונים, אולם פעילותן לא הביאה תוצאות של ממש.

בספטמבר 1943 יצא ילין לווילנה, בעקבות מכתב שהגיע לגטו, על מנת ליצור קשר עם הצנחנית גסיה גלזר ("אלבינה"), שליחתו של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ליטא, שפעלה במוסקבה. במפגש עימה קיבל ילין הזמנה אל אחד מבסיסי הפרטיזנים במזרח ליטא, והשניים יצאו ליערות רודניקי (Rūdninkai). בבסיס הפרטיזנים שהה ילין כשבועיים בהם עבר הכשרה מהירה והצטרף למספר מבצעים.

המחתרת היהודית בקובנה - חיפושי דרך אל הפרטיזנים

בזמן שהותו של ילין ביערות רודניקי נהגתה התוכנית, שהייתה ניסיון נועז אך כושל להקמתו של בסיס פרטיזנים חדש ביער "אוגוסטובה" , כ-150 ק"מ דרום מערבית לעיר (בגבול פרוסיה-פולין). עם חזרתו לגטו החל ילין יחד עם חבריו לארגון במסע שכנוע על מנת להביא את המטה המשותף להכריע לטובת המבצע, דבר שאכן הושג לאחר דיונים רבים.

חלקו הראשון של המבצע היה בתחילת אוקטובר 1943. קבוצת חלוץ אשר מנתה כ-20 איש יצאה בדרכה ליערות, אולם בעקבות קשיים אשר נתקלה בהם בדרך, החליטו לשוב אל העיר. עד סוף אוקטובר הוקמו מספר קבוצות נוספות אשר עשו דרכן אל היער, אולם כולן, למעט אחת, סופן שנכשלו במשימתן. אותה קבוצה אחת, שניים מאנשיה הצליחו להגיע ליער, אך נוכחו לדעת כי אין הוא מתאים להקמת בסיס פרטיזנים, וכך שבו לגטו. הערכות נסבות סביב כ 100 איש אשר לקחו חלק בכישלון מר זה.

למרות כישלונו של מבצע "אוגוסטובה", ניסיונותיו של ילין לחדש את הקשר עם הפרטיזנים ביערות רודניקי לא חדלו, ואכן, באמצע נובמבר, הוא הצליח ליצור קשר עם פרטיזן ליטאי-רוסי, ראדיונוב, אשר עסק בהקמת מחתרת קומוניסטית ביערות, והביע נכונותו לקלוט לשורותיו קבוצות לוחמים יהודים מן הגטו. ילין, שעד כה שמר על ניסיון זה בסוד גמור, שיתף את המטה המשותף של המחתרות, ובכך פתח דף חדש בתולדות התנועה הלוחמת בגטו קובנה.

ניסיונות העבר לימדו כי לא ניתן להגיע לבסיסי הפרטיזנים ברגל, והיה ברור כי הדרך היחידה היא בעזרת כלי רכב. אולם המרחק, כ-160 ק"מ בעיצומה של המלחמה, היה בעיה קשה. מכאן, מרב המאמצים היו למציאת פתרונות לקשיים שמסע כזה זימן. ילין היה הגורם המניע והחלוץ שבפעולה זו. בגטו קובנה הוחל במבצע חשאי בהובלת מצו"ק, להכשרת לוחמים שיסעו ליערות. נערכו מגביות לגיוס כסף, נרכש נשק, בתי המלאכה בגטו ייצרו מדים וחגור, הלוחמים המיועדים עברו אימונים בנשק בתוך הגטו. נמצאו כלי רכב והוכנו סיפורי כיסוי ותעודות מזויפות להברחת צעירים ליערות הפרטיזנים בגלוי, מתחת לאפם של הגרמנים. והוא שהוביל, בהצלחה, את הקבוצה הראשונה ליער. עד אמצע מרץ 1944, שבע קבוצות כאלו יצאו מן הגטו וחברו לשורות הפרטיזנים ביערות ולמשימות ההתנגדות השונות, כאשר ילין הוא המארגן העיקרי שלהן.

ב-6 באפריל 1944, נלכד ילין בידי סוכני הגסטאפו, עת שהיה בחיפושים מחוץ לגטו אחר אמצעי תחבורה לקבוצה נוספת של לוחמים ליערות. כשישה שבועות הוא עמד בעינויים שמטרתם הייתה לחשוף את המחתרת בגטו, אך למרות מאמציהם לא הצליחו אנשי הגסטאפו להוציא מפיו מידע כלשהו. ישנן עדויות סותרות באשר למותו, עם זאת, ידוע ללא ספק שהוא מת במעצר.

השלטונות הסובייטים העניקו לחיים ילין, אחרי מותו, את 'עיטור לנין' (ברוסית: орден Ленина, שהיה העיטור הגבוה ביותר בברית המועצות) על שירותו בתור פרטיזן ועל הצטיינותו במלחמה האנטי-פשיסטית.

אחיו, מאיר ילין (יעלין) (1910–2000), היה מהנדס במקצועו וסופר. בימי הכיבוש הנאצי נכלא בגטו קובנה. בתחילת 1944 ברח מהגטו למסתור בעיר שם שהה עד שהעיר שוחררה על ידי הצבא הסובייטי. עם שחרור קובנה היה ממקימי בית מחסה לילדים יהודים ששרדו את השואה. פרסם סיפורים ומאמרים בליטא, ואחר כך בעיתונות היהודית הסובייטית על השואה בליטא. מבין חיבוריו: "פארטיזאנער פון קאונאסער געטא" (ביידיש: 'פרטיזנים בגטו קובנה'; מוסקבה, 1948); "בלילה אחד" (בליטאית וברוסית, 1966); "במבצרי המוות" (בליטאית, 1966). עלה ארצה בשנת 1971.

מקור: ויקיפדיה