יצחק אייזיק בן יעקב

נולד בעיירה רמיגאלה (או רמגוֹלה; בליטאית: Ramygala; ברוסית: Рамигала) שליד וילנה שבליטא (אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית), ובילדותו עבר עם הוריו לעיר הגדולה וילנה (שהייתה מרכז יהודי חשוב, וכונתה "ירושלים דליטא"), ובה גדל. למד בחדר ובנוסף למד עברית ודקדוק עברי. הוא רכש שליטה טובה מאוד בשפה וכתב שירים ומכתמים בעברית מקראית.

במשך כמה שנים חי בריגה, שם עסק במסחר ספרים. מאוחר יותר עבר ללייפציג, שהייתה באותה תקופה מרכז של מסחר בספרים, וגם שם עסק במסחר בספרים והוצאה לאור. בהיותו בלייפציג הוציא בשנת 1842 את ספרו הראשון: "מכתמים ושירים שונים, ומאמר מכתם ללמד כולל דרכי המכתם". בשנת 1848 חזר לווילנה, ושם עסק בנוסף לסחר בספרים גם בהוצאה לאור של התנ"ך עם תרגום חדש לגרמנית באותיות עבריות. בשנים 1848–1853 הוציאו לאור בן יעקב ושותפו אד"ם הכהן את הספר בן 17 הכרכים, שבו נכלל הטקסט המקראי בעברית, פירוש רש"י והתרגום הגרמני של מנדלסון. בזמן שהותו בלייפציג עמד בקשרים חברתיים ומדעיים עם מיטב הביבליוגרפים ואספני הספרים היהודים בגרמניה, בהם פרופ' יוליוס פירסט, והחשוב מביניהם משה שטיינשניידר, שהיה לו לעזר רב בעבודתו.

בן יעקב היה אחד ממנהיגי ונציגי הקהילה היהודית בווילנה. באִגרותיו הוא שופך אור על מצב הקהילה במחצית הראשונה של המאה ה-19.

אחרי חיבורו הראשון שהוציא, כאמור, בלייפציג, פרסם בן יעקב מהדורה מתוקנת של "חובות הלבבות" לבחיי אבן פקודה, עם מבוא, ביאור קצר ותולדות חיי המחבר. כמו כן הוציא מהדורה מתוקנת של "שם הגדולים" של החיד"א. בשנת 1862 הודיע בן יעקב שהוא מתכוון להוציא מחדש במהדורה עממית ספרים קלאסיים יהודים. הוא הספיק להוציא את "מאור עיניים" מאת עזריה דה רוסי (עזריה מן האדומים).

בנוסף, תרם רבות ובאופן קבוע לכתבי עת רבים, בהם "פרחי הצפון", "הכרמל", "כרם חמד", "אוצר חכמה" ועוד.

חיבורו החשוב ביותר של בן יעקב הוא הביבליוגרפיה המקיפה שלו לספר העברי, שהיא למעשה סיכום מחקריו הביבליוגרפיים שכתב במשך עשרות שנים.בספרו זה רשם, על פי דבריו, 17,000 ספרים עבריים מראשית הדפוס ועד 1863. בביקורת על הספר שפרסם מרכוס בראן ב-1881 ב-onatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums (כתב העת לתולדות ישראל ומדעי היהדות) הובאו דבריו של צונץ, שטען כי ספר זה הוא הכרחי לכל מי שעוסק בספרות העברית. בניגוד לפירסט, שהוציא גם הוא ביבליוגרפיה מקיפה (Biliotheca Judaica) במטרה להקיף את כל הספרות היהודית ומה שנכתב עליה עד 1840, בן יעקב התמקד רק בספרות שנכתבה בעברית ובמספר קטן של ספרים ביידיש. הוא התבסס בכתיבת הביבליוגרפיה על מקורות קודמים לו כמו "שפתי ישנים" של שבתי בס, וראה בחיבורו השלמה של ספר זה, אך בפועל יצר יצירה חדשה העומדת בזכות עצמה. כמו כן, הסתייע בהוספות ובהערות הרבות שהוסיף במשך השנים לספרו של החיד"א, "ספרי שם הגדולים ועד לחכמים".

ספרו כלל הן ספרים מודפסים והן כתבי יד. הספר מצטיין בהגהה מדויקת של המקורות ובשיטה מדעית של רישום הפריטים הביבליוגרפיים.

הספר לא יצא על ידו; בן יעקב נפטר לפני שהספיק להשלים את חיבורו. רק בשנת 1880, 17 שנה אחרי מותו, הוציא את הספר בנו, יעקב בן יעקב, בווילנה, בבית הדפוס של האלמנה והאחים ראם (רוֹם). הספר כלל הערות של שטיינשניידר, רפאל נתן נטע רבינוביץ (בעל "דקדוקי סופרים") וחוקרים נוספים שאיתם התייעץ הבן בטרם הוציא את הספר לאור. הספר משלב ידע תורני מקיף יחד עם השכלה ומחקר יהודי מודרניים. במחקר זה שעשה על הספרים ובאינפורמציה המלאה שמסר על כל ספר נבדל משבתי בס.

במשך 40 השנים הבאות הוסיף גם הבן על ספרו של אביו והגיע עד כדי 60,000 ערכים, אך גם בנו לא זכה לראות את מפעל ההמשך שלו יוצא לאור. חתנו של הבן, פרופ' משה שור, פנה למספר מוסדות אקדמיים בארץ ישראל ובעולם, לרבות החברה לקידום מדע היהדות בברלין (Gesellschaft zur Forderung der Wissenschaft des Judenthums) ואף האוניברסיטה העברית בירושלים, בבקשה להדפיס את הספר – אך לא נענה. כתב היד אבד בשואה.

לבן יעקב הייתה אידאולוגיה מאחורי כתיבת הספר, שאותה פרט בהקדמה. לדבריו, האדם מחויב לדעת את ההיסטוריה של עמו וארצו; הואיל ולעם ישראל אין מדינה, הרי ספרותו היא ארצו; ולכן בכתיבת ביבליוגרפיה כזו הוא בעצם כותב את תולדות ארצו.

מקור: ויקיפדיה